בתווך (בשערי קיבוץ)

תקציר

סמ"ר איתן דקל, נהג טנק במילואים בחטיבה 10 (הראל) א. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ וְאַחַר הָאֵשׁ ב. בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטֻוָּחִים, שֶׁאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר תְּנוּעָה (לֹא בּוֹרְחִים, לֹא בּוֹרְחִים): אַחַר תִּדְלוּק, אַחַר שִׁפְצוּר, אַחַר פִּצְמוּר. בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהֻחְלְפָה מְשִׂימָתֵנוּ, שֶׁכָּעֵת אֲנַחְנוּ מְחַכִּים: כָּךְ מְשֻׁמָּשִׁים, כָּךְ מְחֻמָּשִׁים, כָּךְ מְחֻזְלָשִׁים. בַּפְּלֻגָּה מְדַוְּחִים שֶׁהַטַּנְקִים בּוֹכִים, שֶׁחֵדֶק אֶל חֵדֶק כְּרוּכִים בְּשַׁעֲרֵי קִבּוּץ. ג. אוֹתוֹת, אוֹתוֹת פּוֹרְחִים בְּקֶשֶׁר חוּץ, עָשָׁן שׁוֹתֵת מִגּוּף קִבּוּץ לְפַעְפֵּעַ בְּאֹפֶק אֵימִים. אֵי־מִי כָּאן מֻטֶּלֶת נַפְשׁוֹ, דְּחוּסַת מוֹרָאִים עֵירֻמִּים. אֵי־מִי כָּאן טָבוּעַ רֹאשׁוֹ בְּאוֹתוֹת לִשְׁאֵרִית מְרוֹמִים: אוֹי לָנוּ כִּי אֲנַחְנוּ הֲלוּמִים. ד. הַחֶסֶד מִתְאַדֶּה מֵהַפְּתָחִים (וַאֲנִי חוֹלֵם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ קְשׁוּחִים וַאֲנִי מִתְעוֹרֵר) ה. מִי יְכִילֶנּוּ כָּעֵת, כְּשֶׁאֵין לְהָכִיל, כְּשֶׁאֵין לֶאֱמֹד וּלְכַיֵּל וּלְהָחִיל וּלְהַפְשִׁיל עַפְעַף. אֵין עָתִיד מֵעֵבֶר לַהוֹוֶה הַזֶּה, וְאֵין תֹּם מִבְּלִי הַמְּתֹם הַזֶּה, וְהַכֵּהֶה מִזֶּה, וְהַקֵּהֶה מִזֶּה, וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה, וְהֶעָשָׁן בָּעֵבֶר הַזֶּה – וְהֶעָשָׁן דָּמוּם, וְהֶעָשָׁן סָמוּךְ, וְהֶעָשָׁן הַזֶּה. **** סמ"ר איתן דקל, 23, נהג טנק במילואים בחטיבה 10 (הראל) כתב את שירו "תווך (בשערי קיבוץ)", הפותח את האסופה השנייה ונכתב ב־13 באוקטובר. דקל, בקרוב סטודנט לספרות עברית ומדעי הרוח באוניברסיטה העברית, למד בישיבת שיח יצחק. "מאז השבת ההיא הזמן אחוז באלם ובקהות רגשית, שלעתים רחוקות נפער בהם חור הצצה", הוא אומר. "כשהיינו כמה ימים באזור בארי, טיווחי הפצמ"רים והרקטות התקרבו לאט־לאט אלינו, עד שבאחד הבקרים ננעלו על המקום הנכון. כמה עשרות אנשים שכובים על הרצפה, דקות ארוכות האוויר סביבנו התמלא בשריקות ובפיצוצים. "השקט המתוח, אי־הוודאות של העתיד הקרוב כל כך, יצרו התאמה פתאומית עם המציאות. השקט הלם בה, הלם אותה. העשן שמסביבנו, שמעל בארי, שמעל עזה, הלם אותה. בשקט הזה אפשר היה להרגיש את משקע ההווה, כבד בקרקעית המציאות, כובל את המחשבה ואת הדמיון לגבולותיו. תהיתי לרגע מה אני מאבד ברגעים כאלה, מה מתנקז עכשיו מהתודעה שלי ושלנו, מהזהות שלי ושלנו. מה נשמט".