תקציר
"אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כל, במקרה שנחטפתי לשבי, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ. "אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו האחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות. "תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי-פעם. אוהב את כולכם, אלקנה". רס"ר אלקנה ויזל, מבני דקלים, 35, הותיר אחריו את אשתו גלית וארבעה ילדים - אבינועם, יהל, אלומה וערגה, הורים ושבעה אחים – אחד מהם הוא איתמר, אחיו התאום. לפני שיצא לקרב, השאיר אלקנה מכתב לבני משפחתו, ובו ציווה עליהם לחיות חיים מלאים ושמחים. אלקנה אף הזכיר כי למרות שנפצע במבצע צוק איתן, בחר עם תחילת "חרבות ברזל" שלא להישאר בבית - אלא לצאת ולהילחם על תקומת עם ישראל. הרב ויזל הוא בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן, והרביעי מבני הישיבה שנופל במלחמה. הוא שימש כמחנך בבית הספר היסודי ביישוב בני דקלים ובנוסף העביר הצגות ילדים ביחד עם חברו ידידיה סימן טוב, אף הוא בוגר הישיבה. לאחר נפילתו החליטו בני המשפחה להקים לזכרו את מרכז "חיבורים" - מרכז טיפולי הוליסטי שייתן מענה למבוגרים, נוער וילדים. המרכז ישרת את תושבי חבל לכיש בפרט ואזור הדרום בכלל.
