תקציר
אנאל נבט בת ה-26, תושבת רעננה, נולדה בצרפת ועלתה לארץ בגיל שבע. מגיל צעיר מאוד נמשכה לטיפול וסיוע בנזקקים וכך הגיעה לשירות התנדבותי במד"א. בבוקר השבעה באוקטובר בדיוק סיימה משמרת בקרני שומרון כששמעה על מתקפת מחבלים בשדרות. היא והצוות שלה לא היססו ושעטו אל תוך האש. כשנכנסו לעיר הבחינו בפצועים רבים. "טסנו לשדרות, כשמחבלים יורים עלינו בדרך ובכביש שוכבות גופות ירויות", ספירה לווינט. "הבנו שאנחנו באירוע רב נפגעים אבל לא דמיינתי בכלל את מה שעוד צפוי לי. המקום הזה, שהיה פעם עיר, הפך לזירה מדממת ומשום מה, הנהג ואני חשבנו שיש מתקפה ממוקדת רק על שדרות וכיוון שהיינו מנותקי קשר, לא ידענו שהרצחנות היא בכל גזרת הדרום". מה שראתה בשדרות היה רק הפתיח להמשך היום ההוא. "כל היום עשינו נגלות, הלוך ושוב, והכי מזעזע היה כשבכל פעם כשחזרנו מאותו הציר, ראינו עוד ועוד גופות שנוספו בתוך רגעים. זה לא ייאמן מה שקרה שם", היא סיפרה בראיון. "הציוד מהתיק האישי ומהניידת אזל במהירות ונאלצנו להצטייד מהאמבולנסים שהמתינו לפתיחת הציר. לקחנו מהם חבישות, עירויים, פלסמה, מזרקים, ציוד לפתיחת ורידים, תרופות לקרישת דם, חמצן ועוד וככה השלמנו את הציוד המתכלה, שאזל לנו במהירות מטורפת". והיא לא הפסיקה לרגע, לא הרגישה לא עייפות ולא פחד. "תפקדתי כרגיל, כשאני בכלל לא זוכרת שהוקפצתי לאירוע אחרי שכל הלילה עבדתי ולא ישנתי. עבדתי כמו רובוט, לא הייתי רעבה ולא צמאה אלא ממוקדת מטרה. להציל חיים ולטפל בכמה שיותר נפגעים כשרק הנהג ואני היינו שם לתת מענה רפואי כששריקות הירי חולפות ליד האוזניים". היא סייעה לפצועים עד לשעה ארבע, אז קיבלה צו 8 וגויסה למילואים. בשירות הסדיר, הייתה פרמדיקית לוחמת בסיירת חרוב. "מרגע שהשתחררתי ישר התחלתי לעבוד במד"א ובמקביל השלמתי תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת אריאל". סיפרה. את הימים ההם באוקטובר היא וצוותי מד"א לא ישכחו לעולם.
