תקציר
סגן עברי דיקשטיין ז"ל, בן 21 מעלי, היה מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני. ימים לפני נפילתו שלח זר פרחים לאשתו, שהגיע אליה לאחר שנודע דבר נפילתו. לזר צורף מכתב: "אשתי היקרה, כותב לך שוב מהצפון הרחוק, מקווה שבפעם האחרונה. אני כאן, שמח ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו. מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם. אני בסדר, לא לדאוג לי. אוהב אותך הכי בעולם. תתפנקי בשוקולד ותהני מיופיו של הזר. שלך תמיד, עברי". לאחר נפילתו נמצא מכתב נוסף שכתב: אהלן אחי, היי אחותי, אנחנו לא מכירים, אבל אנחנו אחים. רציתי לשתף אותך, במתחולל בתוכי בימים אלו. ימים שרוחות משתוללות, גלים מתנפצים, ימים של פירוד, של מלחמת אחים ושנאה בתוך עמינו. אז קצת עלי, אני חייל, שמי לא משנה, וגם מקום מגוריי לא רלוונטי, צבע העור שלי גם לא מעניין, המין שלי לא קריטי, ובטח שעמדתי הפוליטית לא תוסיף לנושא, בקיצור, אני יהודי אזרח ישראל ובנוסף, אני חייל בצבא ההגנה לישראל. "רבים כמוני, בעבר ובהווה, בחרנו להתגייס לצבא, בשביל להגן על הבית, על המשפחה. בלב כולנו אותה התחושה, שליחות. בתחילת חיינו הבוגרים, אנחנו בוחרים לתת מעצמנו, וכמו קודמנו, כך אנו, מתייצבים למען הבית. לפני תקופה, עמדתי נרגש בכותל המערבי ואמרתי את שאמרו לפני, הִנְני נשבּע.. לקבל על עצמי ללא תנאי וּללא סְיָיג עוֹל מִשמעתו של צְבא הַהֲגנה לישראל וּלהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חַיַּי לַהֲגנת המולדת וּלחירות ישראל. "בקיצור, בימים אלו, שבכל יציאה הביתה הכבישים חסומים, הוויכוחים בבית לא פוסקים, התקשורת מלאה בכותרות, ואנחנו החיילים שחיים בתוך בועה שנקראת צה"ל מעכלים לאט יותר את המצב, מנסים להבין מה משתולל בחוץ, כי בתוכנו שקט, אצלנו כל רגע ורגע ביום מוקדש למען המולדת, גם אם לא מדברים את זה, אנחנו חיים את זה יום יום. יש אצלנו אנשים מגוונים מהצפון, מהמרכז, מהפריפריה, דוסים, כופרים, שמאלנים, ימניים, חרדים ועולים חדשים, אבל אין שיח על המתרחש במדינתנו, לא חלילה כי אנחנו מנותקים או מרגישים פחות שייכים, אלא כי אנו מבינים שאנו עוסקים בקודש הקודשים ולשם לא תיכנס רוח זרה, שתרפה ידינו מלעסוק במלחמה ובאימונים לקראתה. "כשתשמע הפקודה קדימה הסתער, נקום יחדיו, אחד מקריית ארבע, אחד מהרצליה, אחד מניו יורק, ואחד מנתיבות, ונסתער ביישור קו, בלי שום שיקול אישי. תדעו משהו, בתור אנשים שחיים יחד 24/7 ושלא מדברים פוליטיקה, רב המאחד על המפריד, וגם שיש פערים, חוסר הסכמה ומאבק, יש לכולנו פנים יפות שכדאי להראות אותם, לכולנו יש ארץ אחת, ההיסטוריה לימדה אותנו בכאב עצום, שלעם היהודי יש מקום אחד לחיות בו, גם שיש פה קשיים עצומים ובעיות קשות, זה הבית, ושקשה, ההורים לא עוזבים את הילד שלהם, ואחים לא מפסיקים לדבר, הם קצת רבים, אבל חוזרים ומתחבקים". "אז אני, חייל, שאעשה כל שמדינת ישראל תדרוש ממני ואף אמסור את חיי, ללא סייג, דורש מכם, אחים אנחנו, התביעה הזאת נדרשת, אל תוותרו על האמת שלכם, אבל אל תשכחו מי אתם, למה אתם שייכים, ותזכרו, יש לנו ארץ יפה, פורחת, אנשים נהדרים, אנחנו יודעים את זה הכי טוב, אנחנו דורכים בכל חלק בה, זוחלים בה ומרגישים אותה היטב, והאנשים, אתם לא מבינים מה אתם מפספסים, תפסיקו לקלקל וללכלך, כולנו טובים, הפנים היפות של החברה הישראלית זה אתם. אז תסמכו עלינו, אנחנו ננצח בכל מפגש עם האויב, בחירום ובשגרה, גם במחיר חיינו, ואתם, תחיו בשלום, תאהבו, כולנו אחים. אז אני, חייל פשוט, בשם אחיי לנשק, זועק אליכם, אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". ועוד כתב, כשהיה חייל בבה"ד 1 ונשאל מה השליחות שלו: "אני מאמין שלכל אדם בעולם הזה יש שליחות, ששייכת למשהו גדול שקורה בעולם. כל יהודי שייך לשרשרת ארוכה של עם הנצח, עם שההיסטוריה שלו כתובה על ספר מבריאת העולם, והיום אנחנו כותבים את העתיד שלנו!... נקודות שמחזקות אותי ביום יום זה: החברים שנפלו, החברים שנלחמים, העורף החזק והתומך, תושבי הדרום והצפון, והחטופים. אלה סיבות מספיק טובות לעבוד ללא הרף ולתת את כל מה שניתן, זה השליחות שלי, זה השליחות של הדור שלנו". סגן עברי דיקשטיין, בן 21 מעלי, הוביל עם מחלקתו את הקרב בכפר טיר חרפה, שברכס השיעי בלבנון. הכוח שהוביל נכנס לתוך מבנה, ונפל במארב של לוחמי רדואן. עברי נפל. המ"פ שחש לעזרתו נפצע קשה. הותיר אחריו את אשתו הטריה מרים, את הוריו אילן וצופיה וחמישה אחים. דיקשטיין שירת כמפקד מחלקה בגדוד 51, ונפל בקרב ב-14 בנובמבר 2024. אשתו כתבה לזכרו את הספר "עברי, אהובי".
