תקציר
"העולם מעוות, העולם לא תקין, העולם מפחיד, העולם מלא בדברים שאתה לא יודע. העולם מוזר, העולם שגוי, העולם דפוק אבל אפילו עם כל החסרונות שלו העולם יפה, העולם פתוח בשבילנו לגלות אותו, העולם פתוח להצעות וזה בדיוק מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה. אני יודע, זה משפט קצת מצחיק, אבל אני אוהב את העולם שאני חי בו. אני אוהב את הרגעים שאני מבלה בו, אני אוהב את כל התחושות שאני מקבל ממנו, את כל החוויות שהוא נותן לי, את כל הניסיון שהוא מעביר אותי, כי אחרי הכל זה העולם שלנו. זה העולם שאני מבלה בו את החיים שלי, את כל הזמן שלי ואת כל הרגעים שלי… אז אני רוצה לומר לעולם משהו. אתה מוזר לי, אתה אחר לי, אתה לא ברור לי, אתה שונה לי, אבל תודה לך. תודה שאני חי בעולם שונה, בעולם לא רגיל, בעולם מפחיד, באמת תודה! אני לא רוצה לחיות בעולם אחר. אני רוצה לחיות בעולם הזה, בעולם המעוות והלא תקין הזה. תודה לך שאתה מעביר אותי בניסיונות, תודה לך שאתה נותן לי כוח. תודה לך שנתת לי אהבה, שנתת לי הורים, שנתת לי חברים, שנתת לי בית, שנתת לי חיים". סמ"ר שהם משה בן הרוש, בנם של מרטין ואילן. אח לבר, תאי, אורי, רוני וגבריאל. גדל בחיספין, אהב לטייל בטבע והמוטו של חייו היה "לא מחליף את החיים שלי בחיים". שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל. שובץ לסיירת נח"ל (934), פלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן), צוות 200. את המכתב האחרון כתב שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, לקראת כניסה למבצע לסיכול טרור בג'נין. לפני הכניסה הכין המפקד את שהם וחבריו הלוחמים לכך שאולי לא כולם יחזרו בשלום מהמבצע המורכב. שהם, שלא היה אדם כותב, החליט אז לכתוב את מכתבו האחרון. ב־7 באוקטובר, ברגעי הפשיטה הראשונים של מחבלי חמאס על מוצב כרם שלום, הכאוס היה אדיר. שהם ושניים מחבריו היו הראשונים להתעשת, להסתער ולהשיב אש, וניהלו קרב בלימה הרואי שבסיומו נפצע שהם אנושות. לאחר שלושה שבועות נפטר מפצעיו. אחיו מצא את המילים האחרונות שכתב בטלפון. כעבור כשלושה שבועות שהם נפטר מפצעיו. רק חצי שנה לאחר פטירתו של שהם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התכנסה המשפחה וקראה את המילים יחד לראשונה.
