סרן איתן קופלוביץ

תקציר

אם איכשהו לא אחזור. אני יודע, זה הפתח לכל הפאתוס והדרמה שאדם מת יכול לשפוך לתוך העולם החי, אני לא מתכוון לנצל את זה. ראשית אני מת, אז זה לא אמור לעניין אותי. שנית, אם כבר מסר מעולמות אחרים, שיהיה מסר אותנטי. לא אהבתי את כולכם ואני לא חושב שאחרי מותי תתחילו לאהוב פתאום אחד את השני. אין לי עניין בהתנדבות, מצפה, טיילת על שמי. אני מרגיש שהציבוריות שלנו עייפה כבר מזיכרונות. בואו נחבק את הריטואל הדתי, נעלה, נאמר כמה פסוקים ונלך הביתה, וכמו סבא קופלו, ברגע שתרגישו שזה כבר מכביד ומגייסים אחיינים כדי להשלים מניין, כנראה שזה הזמן לעצור, ואני ודאי אסלח לכם. יעלי שלי, תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי. קסם שמסרב להתפוגג, תמימות לצד קשיחות, כוח לצד רגש, אהבה לצד אהבה נוספת. אין סתירות בדמות שלך. הכל מושלם מבחינתי. אני זוכר כשהיינו ילדים בכיתה ב' או ג' ראית אותי קופץ על האבנים הצבעוניות בשלב ג' ומדמיין את האבנים שאינן צבעוניות כאילו הן לבה שאסור ליפול לתוכה, את סיפרת לי שאת גם עושה ככה לפעמים. רותי נפטרה כמה שבועות אחרי זה, ושבוע אחרי זה אני זוכר שהגעתי ראשון לכיתה, ואת הגעת שנייה, וכשהגעת לא ידעתי מה לומר, כי עוד לא פגשתי מוות, ואמרתי לך מזל טוב שחזרת, ואת כמובן נהנית מזה ואמרת: איתן, לא אומרים על דברים כאלה מזל טוב, ואז אמרתי: טוב, סליחה, אז מה אומרים, ואת גם לא ידעת כמדומני. בכל מקרה גם עכשיו אין לי ממש מילים, לא השתפרנו בהרבה בהיבטים האלה של התמודדות עם המוות. אולי אומר לך שאת חזקה יותר ממה שאת חושבת, או שבמקומות מסוימים אני בכלל מרגיש שהגבלתי אותך, להכל אני מאמין אבל אולי באמת צריך קצת לתת מקום לשקט הזה, לרגע קצר של דממה. כי אולי הניסיון למלא את החלל ברעש עשייה דיבורים ותנחומים לא תמיד יעשה טוב, אולי לא, יפה שלי זה שלך. פעם לפני הרבה שנים הייתה לי מחשבה שאם אגיע למצב של סבא קופלו אני לא ארצה להמשיך. לקראת השנה החדשה חשבתי על זה כמחשבה אנוכית. תן לי לגווע כואב ומהר בגיל מבוגר מאוד, אחרי שהשלמתי הכל, אחרי שכל הקשרים בחיי קצת דעכו, שאהיה גם ככה זיכרון של אנשים ולא נוכח מאוד בחייהם, תן לי ללכת אחרי יעל, תן לי לראות את בעז גדל להיות מבוגר שיכול לדאוג לי, ותן לו לתת לי מספיק כדי שהוא ירגיש שהוא עשה די. תן. בנם של רחל וישי ישעיהו. אח לנעמי, דוד, אליעזר, יהודה ויואב. בן הזוג של יעל ואביו של בעז. קצין שריון בגדוד 129 , חטיבה 8. נפל בקרב ביום ט' בסיוון תשפ"ד (15.6.2024). בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בהושעיה. את המכתב כתב במחשב הביתי ולא סיפר עליו לאיש. אשתו מצאה אותו במקרה לאחר השבעה. מילים נוספות שכתבו חיילים ניתן למצוא בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", בהוצאת טוֹבִּי מבית הוצאת קורן־מגיד.