תקציר
שלמה רון הגיע לנחל עוז עוד בשנת 1957 כחלק מגרעין "רגבים". הוא עבד במטעים, במפעל ובמסגריית הקיבוץ ואף שימש כמנהל האדמיניסטרטיבי של "בימת הקיבוץ" (תיאטרון הקיבוץ). התחתן עם חנה, בת קיבוץ כנרת שהגיעה לנחל עוז להתנדב ונשארה, ויחד גידלו שתי בנות ובן. מעולם לא עזבו את נחל עוז, גם לא בסבבים הקשים ביותר כי האמינו שזה הדבר הנכון לעשות. הוא היה איש ספר ותרבות, שחקן חובב בבמות האיזוריות ובמקהלה המקומית. איש שאהב אנשים ובעיקר אהב את משפחתו. בבוקר השבעה באוקטובר העלה רון את הופעת חייו. באותו הבוקר שהו בקיבוץ רון ואשתו חנה, ואיתם המטפלת המסורה, שתי בנות ונכד. כשהתחילה חדירת המחבלים, הבין רון את המצב והחליט להציל בכל מחיר את חיי בני משפחתו. בעוד הם נכנסו לממ"ד, הוא סירב ונשאר בסלון. הוא נפרד מאשתו ואמר לה שלא תצא ושיהיה בסדר. בתוכניתו, הוא החליט לביים סצנה של קשיש בודד וערירי המתגורר בגפו. המחבלים שנכנסו לבית ירו בו למוות בעודו יושב על הכורסה, אך כפי שחזה, הם הניחו שמדובר באדם שחי לבדו, לא ערכו סריקה קפדנית בשאר חלקי הבית ועזבו את המקום. בכך, בהקרבת חייו, הציל שלמה את כל בני משפחתו שהסתתרו בממ"ד. בני המשפחה סיפרו כי "שלמה התיישב בכורסה מול החלון. הוא ראה שהמחבלים באים ונשאר לשבת ואין ספק שהוא הבין שהוא מרכז את תשומת הלב ומפנה את כל הזרקורים אליו כדי שהילדים וחנה יספיקו להסתתר. עובדה שזה עבד והיה כל כך משכנע. האיש הבודד הזה בכורסה". המחבלים חזרו לבית המשפחה כמה פעמים, פתחו את הארונות והסתובבו בבית, אבל ההצגה של שלמה היתה כל כך משכנעת שהם לא טרחו לבדוק בכלל אם יש מישהו בממ"ד. כך, בזכות גבורתו והקרבתו של שלמה רון, ניצלו כל בני משפחתו. בן 84 בהירצחו. על מצבתו כתבו אוהביו: "איש טוב לב, מסור למשפחתו, אוהב אדם ושוחר דעת".
